בשנת 1990 ניתן כנגד לקוחת משרדנו [אשר מטעמים ברורים נקרא לה כאן: "א' "], פסק דין (בהעדר הגנה) בשל חוב בסך של כ - 11,000 ₪ בלבד.
את התביעה הגיש כנגדה בנק לאומי, בשל היותה ערבה.
א' חתמה ערבות אישית לחוב של חבר (אשר בינתיים מסיבות ברורות כבר אין ביניהם כל יחסי חברות).
עד לשנת 1993 לא נקט הבנק בכל הליך.
בשנת 1993 פתח הבנק תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין.
בין השנים 1993- 2002 נקט במספר פעולות בודדות, במרווחי זמן ניכרים.
במהלך השנים 2002 - 2019 לא נקט הבנק כל הליך כנגד א' (על אף שהתיק נותר פתוח) והחוב תפח והצטבר לכדי 3.7 מיליון ₪ !!
א', אשר הייתה בטוחה כי פסק דין מתיישן אחרי 7 שנים, סברה לתומה, כי החוב התיישן וכי לא ניתן לגבותו עוד.
בשנת 2019 - 19 שנה לאחר פסק הדין - החליט הבנק לחדש את ההליכים לגביית החוב, תוך שהוא מטיל עיקולים על חשבונות הבנק, נכסיה ומשכורתה של א', כל זאת מתוך נסיון לגבות את מלוא סכום החוב המעודכן, כלומר את אותם 3.7 מיליון ש"ח .
א' נחרדה לגלות את קיומו של החוב ועוד יותר את סכום החוב העדכני ופנתה בדחיפות לקבלת סיוע משרדנו.
ראשית, לעניין התיישנות פסק דין כספי, נבהיר -
עפ"י הוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, פסק דין כספי מתיישן רק בחלוף 25 שנים בהן לא ביצע הנושה כל פעולה כדי לממשו.
בהתאם, בנסיבות אלו פסק הדין כנגד א' לא התיישן ובאופן פורמאלי, מבחינה זו, לא הייתה כל מניעה שהבנק ימשיך לגבות את מלוא הסכום המגיע לו.
עם זאת, עפ"י ההלכה הפסוקה, גם בהעדר ההתיישנות, מקום בו נושה משתהה במימוש זכויותיו, וכאשר אותו שיהוי - מבטא ויתור על הזכות מצד הזוכה; או - בגינו הורע מצבו של החייב; או - הוא מבטא חוסר תום-לבו של הזוכה;
עומדת לחייב הזכות לבקש "איזון", ובהתאם את הפחתת חובו.
ומה עלה בגורלה של א' ובגורל החוב בסך 3.7 מיליון ש"ח אותו היא נדרשה לשלם ?
הגם שכאמור פסק הדין לא התיישן, עלה בידינו להוביל לתוצאה אשר מגיעה לכדי הפטר (כמעט) מלא, השווה בערכו לתוצאת ההתיישנות !
במסגרת מו"מ ישיר עם באי כוחו של הבנק, עלה בידינו להשיג הסכם אשר במסגרתו, כנגד תשלום הסך של 3,000 ₪ בלבד (פחות מ - 1% מסכום החוב), ויתר הבנק על יתרת סכום החוב ו - א' הופטרה מתשלום יתרת החוב כלפי הבנק.